"על הספסל"

ראיתי זוג זקנים יושבים על ספסל, מאכילים יונים בשקט זה לצד זו ואז קמים והולכים ככה יד ביד, לאט לאט נשענים אחד על השני עם המון רוך וכל הזמן שבעולם וחשבתי על מה זאת אהבה. כולם רוצים אהבה, חולמים על זוגיות נפלאה ונהדרת, מיליון שירים, ספרים וסרטים נעשו על הדרך לאהבה זוגית כשכל האגדות נגמרות ב"ומאז הם חיו באושר ועושר" וזהו אין המשך. אבל כל מי שנמצא או היה בזוגיות מחויבת יודע שחיי הזוגיות מתחילים בדיוק אחרי שמסתיימת האגדה ואיפה, לכל הרוחות, יש ספר הפעלה למה קורה אחר כך, איך חיים את ה 40 - 50 שנה שאחרי החיבור ורגע השיא?

בהתחלה אנחנו בטוחים שהאהבה מחזיקה את עצמה ואם פגשנו את הנפש התאומה שלנו ויש חיבור נכון זה מספיק והכל יסתדר מעצמו וככל שעובר הזמן אנחנו מתחילים להרגיש קצת יותר ארציים ושוקעים בענייני היום יום והשגרה ונו... אתם יודעים...

כשראיתי את זוג הקשישים האלו חשבתי על כך שכנראה לא חייבים דווקא לעשות דברים כל כך גדולים ביחד, הרי גם אם החיים לוקחים אותנו לכיוונים שונים צריך להיות מודעים אחד לשני, להישאר תמיד מחוברים וגם אם קשה אז קשה... אבל ביחד.

כדאי להתחיל לחפש ספסל שכזה, ספסל אינטימי שמתאים רק לנו שבו אפשר לשבת בשקט אחד עם השני ולעשות דברים קטנים, פשוטים ומרגיעים כמו סתם להאכיל יונים...